תמצית הקונפליקט הנשי - הרווח בין הדלורית לבצק שמרים

דג גדול באוקיינוס

‘באמונה ובנחישות’ או ‘איך אני הולכת להרצות באוניברסיטה המדורגת שלישית באירופה’.

לפעמים בגלל תחושת הבלבול הכללית בסמכויות הנשיות שלנו ובעצמנו, אנו זקוקות למנואל, כמעט לכל דבר, גם ל’איך לחלום’, והרי לכן פוסט מעשי. יש גם פרטים מלאים על ההכרזה שם בכותרת, שהיא כולה סיפור אמיתי, אבל רגע הקדמה קצרה, הרציונאל:

לפעמים כשאני מסתכלת מסביב, אני מרגישה שאנחנו קצת מוותרות על החלומות שלנו. אולי זה היום יום ודרישותיו התובעניות, גורם לנו לאחסן את החלומות בבוידעם, עם הבגדים מהעונה הקודמת.

מצד שני, היום, כשעובדתית יש לנו יותר אפשרויות, אנחנו חייבות לחלום, להעז יותר, כי ת’כלס אנחנו בנסיגה. אנחנו רק חושבות שיש יותר שוויון, שהתקדמנו, שטוב לנו, שאנחנו משכילות, אבל האמת שאנחנו בנסיגה, ולצערי, מתמדת.

מדד חדש של פרופ’ חנה הרצוג ופרופ’ נעמי חזן, מראה שאנחנו שוב משתבללות בתוך החברה שלנו, שיש עליה גורפת באי שוויון בין גברים ונשים בישראל. תודו שזה נתון די מפתיע. לא מתאימה לנו כל ההתכווצות הזאת.

אני מאמינה שאחד הדברים שיכולים למוסס אי שוויון הוא - להגשים חלומות אישיים, עוד אחד ועוד אחד, עוד מתיחת גבולות, ועוד אישה שהגשימה, והחלומות מצטרפים לרקמה אחת של  משהו שכבר מבטא שינוי תודעתי, חברתי, סביבתי, מה שלא תרצו.

ואולי עוד קודם, אולי אנחנו לא באמת צריכות להגשים חלומות, אלא קודם להעז לחלום אותם. לחלום אל מעבר לקו האדום או הירוק ששרטטנו לנו, כשרצינו להיות בטוחות ובשליטה בחיים. אנחנו צריכות למתוח את הגבולות של עצמנו, כדי לגדול, כדי להכניס חיות, התלהבות ומרץ לחיים שלנו. 

זה לא צריך להיות חלום נועז בקנה מידה בינלאומי, מספיק לאתגר כל פעם בחלום אחד שהוא גדול עבורך, לעשות ולהגשים.

ועד פה 60 שניות על ‘עצות טובות לחיים טובים’ ועכשיו היישום, זה הסיפור שלי:

אפשר לפתוח בשורה התחתונה, שהיא בעצם הכותרת – אני, ענת מגל פרום יזראל,  הולכת להרצות באוניברסיטה המדורגת שלישית באירופה. בטח תגידו ‘פששש.. כל הכבוד’, שזה סבבה, כי נכון זה באמת יפה מאד וכל הכבוד, אבל להסתכל רק על השורה התחתונה זה עוול. זה תעתוע.

אני בכוונה רוצה לשתף בתהליך הגשמת החלום על שלביו, בעיקר כי בעידן ‘הפאסט פוד’ שלנו, שאנחנו נחשפים לתוצאות מוגמרות ולטיולי פריחה בשבתות בפייסבוק, נדמה לנו שהחיים של כ-ו-ל-ם מושלמים.

כולם. חוץ משלנו.

עם השאלה הזאת התחלתי שיחה עם האיש היקר, לפני כמה שבועות.

“איך זה יכול להיות שיש אנשים שהכל בא להם בקלות, ואני צריכה להתאמץ כל-כך, וגם אז לא קורה עם זה כלום?” התרסתי ברגע של ייאוש, והוצאתי אמירה שבזמן אחר לא היה שומע ממני, והוא ענה “זה רק נדמה לך, כולם אוכלים חרא רק הם לא מראים את זה”

הוא לא ידע שבשבועיים האחרונים אני שולחת ערב ערב מיילים להרבה מאד אנשים בלונדון שאני בכלל לא מכירה, מציעה להם את מרכולתי – הרצאה על הפרויקט שעשיתי במשך שנה, ‘נשים 365’.

למה אני עושה את זה? ככה, כי זה חלום. בלי הסברים מורכבים. כשהייתי במאי האחרון בלונדון טיילתי בהייד פארק, צילמתי סנאים וחשבתי לעצמי שאני צריכה להפיץ את הפרויקט בחו”ל, ולונדון זה המקום. ככה פשוט.

אז חלמתי, ועכשיו מזדמנת נסיעה - דרך מנומסת להגיד שפשוט הזמנתי כרטיסים, בהפתעה ליום הולדת העגול והנוצץ של האיש היקר, (הי סוייטהארט נוסעים ללונדון..!) ואני רוצה לנצל את ההזדמנות להגשים חלום אחד קטן, מה יש?

רק יש תקלה טכנית קטנה: לא מכירה אפח’ד בלונדון! או לפחות לא מישהו שיכול לעזור לי עם זה.

מצד שני, למה המציאו את האינטרנט?

התחלתי בקדחת חיפושים אחר כל קונקשיין שם שיכול לעזור לי ב- 2 כיוונים: ראשי הקהילה הישראלית, היהודית, הרפורמית, העסקית -  זה היה כיוון אחד, והשני האקדמאית, ששם די מהר חזרו אליי והסבירו לי שבלונדון מתכננים לו”ז שנה קודם, ולא חודש לפני.

סבבה, אין בעיה, נתמקד באחיותיי היהודיות, בטח מארגנים שם נשפי צדקה וברכה, אם מיקי גבע זוכה שם לקהל אז אני לא יכולה?

בדרך פגשתי כמה נשים מקסימות, שלא מכירות אותי ואת השיגעונות העונתיים שלי ופשוט נרתמו ממש לעזור! שיחות טראנס אטלנטיות מרגשות של בריינסטורמינג של ‘למי אפשר לפנות’, לא אחת, לא שתיים, טוב היו שלוש.. זה היה החלק שהבנתי שלהגשים חלום צריך לפעמים להזיע בעצמי, אבל גם למצוא שותפות בלתי צפויות, וזה היה מרגש, סופר מרגש.

אבל זה לא עזר.

לפני שבוע יצאתי עם חברה, אמרתי לה שזה פשוט לא הגיוני שאדם רוצה כל כך משהו, לא כזה גרנדיוזי, עושה את מה שצריך, מתאמץ,  מזיע וזה פשוט לא הולך.

בנסיעה בדרך חזרה חשבתי לעצמי איך אני שולחת כל מייל,  מלאה באמונה  כל כולי, עד קצות הציפורניים, שבאמת יש לי משהו מאד טוב לתת, ושבאמת כדאי ושווה לשמוע אותו.

אני יודעת את זה בוודאות מוחלטת מתוכי ומהתגובות שאני מקבלת בהרצאות פה בארץ באוניברסיטאות, בפורומים השונים. אני גם יודעת שזה לגמרי פרויקט אוניברסאלי.

הייתי גאה בעצמי שלא נתתי לספקות ולצללים להוריד אותי, פעם הם בקלות יכלו לנצח.. אבל בכל זאת חזרתי עם פרצוף מבואס והלכתי לישון.

בבוקר אחרי שהשעון צלצל, שמעתי את ה’טינג’ של המייל. מתוך הרגל רע שאמצתי בימים אלו קפצתי על הנייד לבדוק אם במקרה זו תגובה ממישהו, או שאגלה שוב שזה רק המשלוח של הירקות, דוחות עבודה, או ספאם שלא הגיע ליעדו, לזבל.

כן, קצת גישה עקומה, אבל חלאס, כמה אמונה ותקווה עוד אפשר?

אפשר. אפשר ואפשר.

אלו המיילים שחיכו לי לפי הסדר :

1. מרמלדה עם כותרת של ‘אופטימיות זה שם המשחק’

2. מתחת לזה מייל מענת מלונדון, שניסתה בכל ליבה לעזור,ושאמרה שהיא מחכה שאזמין אותה להרצאה.

3. מתחת מייל מפדריקה, מאוניברסיטת UCL שאומרת שהם ישמחו מאד שאני אגיע לספר על הפרויקט! אני חוזרת – ישמחו מאד.

קראתי את זה שוב ושוב, התחשק לי לעשות מין ‘ישששש!’ כזה שהבית ירעד, (כזאת אני, אמוציונאלית) ובמקום זה רק אמרתי לאיש היקר, ‘שתדע שחלומות מתגשמים’, קבלתי בתגובה מין ‘מה?!’ + פרצוף, שבתרגום לשפת המילים – “בחייאת ענת עם מה קמת הבוקר?”

ואז שמתי שירים, וגם שרתי וכנראה זה היה סימן לכולם להתחפף עם פרצופים מודאגים של “מה יש לה זאתי? בד”כ אי אפשר לדבר איתה עד 9 וחצי ו- 2 קפה. חזק.”

באותו בוקר עשיתי סבב קצר למקהלה העליזה של הנשים סביבי, שכמו בכל מחזה קלאסי מייעצות ובמקרה שלי גם תומכות בכל רעיון שלי, מופרך ככל שיהיה.. וגם עשיתי תחקיר וקראתי קצת על האוניברסיטה, שימו לב:

UCL, אוניברסיטה המדורגת שלישית באירופה, נוסדה על ערכי שיוויון וקיבלה תלמידים ללא התיחסות למוצא, ועוד יותר שייויון בין המינים.

אח”כ בדקתי וראיתי שמכל העשרות מיילים ששלחתי, UCL היה המייל הראשון שיצא..

אז הבנתי את מה שאני חוגגת עכשיו – כמה זה חשוב חלום, ככה, עם כל הלב, גם כשזה נשמע דמיוני, כי שאלוהימה רואה שאת כל כך מתאמצת היא מביאה לך את זה. לא תמיד זה לינארי. לפעמים את תקבלי יותר, לפעמים לא תהיה תמורה ישירה בעד האגרה, לפעמים זה מגיע בגלגול אחר בזמן עתיד, ות’אמת, גם מעבר לעידן התמימות – לא תמיד זה מצליח, אבל החובה שלך זה לנסות, לעשות, הרבה לעשות, וקודם כל אישה, תחלמי!

Wish me luck!

(*טובלרון מישהו?)

(* מאז שכתבתי את זה, הגיע עוד מייל, ונסגרה עוד הרצאה. ויצו לונדון. סו לאבלי!)

רוצים עוד לונדון וחלומות? יש פה עוד 3 פוסטים :

אני ולוסיאן פרויד בלונדון »

אלבום תמונות מהייד פארק » 

לונדון, בלי כל הצריכים האלה »

“אני שומעת את פרס מדבר במבטא פולני כבד על ‘מזרח תיכון חדש’ ושואלת את עצמי אם הוא בכלל מחובר לפה”.

זאת דלית מילשטיין, בימאית ומנהלת תאטרון ‘נוצר’, אישה שנמצאת ברשימה של ‘הנשים שמהוות לי השראה’ בראיון על ההצגה ‘ערבה’, מאת אהרון מגד, שעוסקת בנושא שלא עוזב אותנו מקום מהמדינה ועד היום, עם הבחירה ביפה הבלורית והתואר כקיסר הרשמי – השייכות שלנו למקום הזה. 

ההצגה מעלה סימני שאלה על המיתוסים שהמדינה שלנו צמחה מתוכם ולפי השיחות שרצו פה עד לפני שבוע, לפני הבחירות, אנחנו כבר מספיק בוגרים כדי לראות  מאחורי הסדקים את המנגנונים האמיתיים. מבינים בסוף זה הכל עניין של שיווק, גם למכור מלחמה, זה עניין של תהליך מיתוג מוצלח.

ממליצה לכם לקרוא את הראיון, ועוד יותר ממליצה, להזמין מקום לאחד מ- 10 המפגשים שיתקיימו החודש כחלק מ’הסדרה הישראלית’, שיחה + הצגה. 

בין המשתתפים: פרופ” עוז אלמוג, גל גבאי, יהושע סובול, יהלי סובול, אבי נשר, אבירמה גולן,זוהר אביטן, ארז ביטון, זוהיר בעלול ונאוה סמל וגם.. אני.

כרטיסים ופרטים: http://bit.ly/TFL8Hp

החיים בשולים

השבוע ראיתי את ‘ברטון פינק’ של האחים כהן. אני מאד אוהבת את מה שיוצא להם מהראש. איכשהו הם תמיד מצליחים לעטוף כל מיני אמיתיות על החיים בשיגעון וטירוף. מין סנדוויץ’ כזה, שבסה”כ נראה נורמאלי מבחוץ.

בברטון פינק, היה דיאלוג שתפס אותי ומדבר את מה שגרם לי להתחיל עם הפרויקט. על הסיפור הזה שנמצא בכל אחד מאיתנו. זו נקודה כל כך חשובה, שאנחנו צריכים להבין אותה על עצמנו, להבין אותה על אחרים.  אנסה לשחזר את הדיאלוג, זה היה ככה:

ברטון, סופר שסובל ממחסום כתיבה, מסביר לשכן שלו במלון, אדם גדול מאד, סוכן ביטוח (בשלב הזה כן, אצל האחים כהן אף אחד לא באמת נשאר סוכן ביטוח..), על מה הוא כותב.

ברטון: “זה ישמע לך מוזר, אבל אני כותב על אנשים כמוך. על האדם הממוצע, העובד הפשוט”

ומסביר שזה יוצא דופן כי בניו יורק יש רק קבוצה קטנה של אנשים, שמבינים שיש להם הזדמנות ליצור תאטרון המבוסס על התנסויות מהיום יום, על אמת פשוטה של החיים. ברטון ממש מתרעם מזה שיש בתאטרון סיפורים רק על כל מיני אצילים שכאלה, ועוד מורמים מעם אחרים.

סוכן הביטוח מבסוט מהתיאור ואומר לברטון שוואלה, אם כך אז גם הוא יכול לספר כאלה סיפורים..

ואז ברטון קופץ בהתלהבות ואומר לו  - “זו הנקודה! לכולנו יש סיפורים ! התקוות והחלומות של האדם הפשוט, אציליות כמו אלו של מלך. זה החומר שעליו מתבססים החיים. למה זה לא יכול להיות חומר לתיאטרון? למה לעזאזל כל כך קשה לאנשים לבלוע את הגלולה הזאת?”

אח”כ הוא ממשיך בנאום על הסופרים ואומר לסוכן ביטוח: “אתה מבין אותי יותר ממבקרי הספרות, כי אתה האדם האמיתי. סופרים רבים עושים כל כך הרבה כדי להתרחק מהאדם הפשוט, להתרחק ממקום עבודתו, ממקום מגוריו, ולכן אין פלא שעבודתם נפגעת, ונעשית סתם טקסט חלול”

סוכן הביטוח עונה “אני מניח שזו טרגדיה”

ואני אומרת – מ.ש.ל !

זה כבר לא עניין רק של תיאטרון. זה עניין כללי של התרבות המיינסטרימית, שמשווקת בעיקר את אריזת הפלסטיק של החיים האמיתיים. זה אולי היה תמיד, אבל עכשיו מפריע לי יותר בגלל הילדים. (הפוסט הקודם). 

זו לא חכמה להאשים את התקשורת ואת התרבות ובלה בלה, כי תכל’ס זה מה שהמיינסטרים מבקש, זה מה שהמיינסטרים מקבל. ברטון עצמו שואל “למה לאנשים קשה לבלוע את הגלולה הזאת”.

זה אנחנו כנראה שמבקשים שיאכילו אותנו בזבל הזה. אחרת הריאלטי לא היה סוחף חצי מדינה. גם במקומות היותר תרבותיים, נניח גלריות, לא הייתה אותה סגידה לאותם אמנים מוכרים ומוכרים (אין פה כפילות). ב- 2 המקרים, הדרך להתבלט בזכות היותך אתה, על סך כל-כולך, על סך כל כישוריך, בלי עטיפה שיווקית מרשרשת, יכולה להיות סוג של אימפסיבול מישיין.

ועם זאת, מזל שיש שוליים. שם יש כל מיני ברטון פינקים כאלה, שיוצרים השתקפויות של האמת הפשוטה והמורכבת מתוך החיים עצמם, בלי כל המניפולציות האלה.

הנה שוליים אחד שמאד אהבתי השבוע. ‘פעם הייתי בית’ וילה בקיסריה המיועדת להריסה ובינתיים מוצגת בה עשרות עבודות אמנות »

לכו לראות בסופ”ש הקרוב, אח”כ הורסים את הוילה.

דאלאס ריאלטי שואו

השנה הרפתי את הרסן והילדים יכולים לראות טלוויזיה בערב. רק 2 תוכניות, מאסטר שף ודה ווייס. מהרגע שהתחילה החגיגה מבחינתם, אני מרגישה לא בנוח. מרגישה שהם מתבגרים מהר מיידי, בגלל התוכן שהם נחשפים אליו. סך הכל היא בת 7 וקצת, הוא בן 9.

כל פוקוס על המשתתפים בתוכניות האלה מלא פאתוס - פה מישהו זנח, שם התעלם, או מת, או ברח וזה גרם להיא להעלות 20 ק”ג ולהוא לחזור בתשובה, ולאמא של האבא של אחותה לדמוע,  ושלא נדבר על זה, שבתוכניות האחרונה במאסטר שף, שמעתי שהם היו צריכים לבשל מח! 

לב-ש- ל מח!

מרגישה שגם אם אנחנו רואים יחד איתם, ומנסים לתווך, זה עדין יותר טו מאטצ׳ אינפורמיישין, ובגילם בהחלט היה אפשר להסתדר בלי.

אני זוכרת שההורים שלי לא הרשו לי לראות ‘דאלאס’, עד גיל די מאוחר יחסית. עד שגדלתי, כבר הסתיימה הסדרה (כן בניגוד ל’קרוב רחוק’, פה זה באמת קרה, היה סוף. למרות שזה שוב חזר). זה היה די מבעס שלא הייתי שותפה לשיחות בכיתה על סו אלן וגיי.אר. הכרתי אותם רק מהקלפים שאספתי, אבל אז הגיעה ‘שושלת’, והוריי התרצו, יאללה שבי איתנו ופינו לי קצת מקום בספה הירוקה הקטיפתית.

היו דרמות, אני לא אומרת, וכל פעם שהייתה מתחילה סצנה נועזת (נגיד נפלה לאלכסיס הכתפייה) רצתי לבדוק שלא שכחנו לסגור ת׳דלת, או בדיוק רציתי כוס מים וכאלה.. אבל זה היה משהו אחר. זה לא היה ריאליטי. היה ברור שזו סדרה, וזה רחוק, וככה זה באמריקה ולכן זה לא היה מאיים.

כאן זה קרוב מידיי, מכל הבחינות ויכולת ההשפעה יותר נגישה. כל אחת חושפת את תסביכי האכילה, שינה, אהבה, שלה, אני מייד חוששת מהרעיונות שנכנסים לילדים לראש. “הנה ילדים, בפעם הבאה שיבוא תסכול, אולי תנסו בולמיה? אופציה סבירה להתמודד איתו”. 

בגיל כזה צעיר עוד אין להם את ההבנה, שמישהו כאן מחפש רייטינג ודרמה זה חלק מהעניין. גם ממש לא מתחשק לי שזו תמונת המציאות שתצטייר להם, שהחיים הם רצף של דרמות על וסיפורי חורמה, שאין אנשים עם ‘סתם’ סיפור, או כיוון אחר של פוקוס קצת יותר מציאותי, מה לא חראם?

אז אנחנו מסבירים להם קצת על המנגנון ומאחורי הקלעים, גם מאחורי הפרסומות באמצע, ומפתחים חשיבה ביקורתית, אבל זו גם לא שיטה. כל הזמן להיות בכוננות ולחשוף את התרמית. עובר פה מסר של חשדנות בלתי נגמרת, וזה גם לא חיובי במיוחד.

 הבוקר בדרך לאימון שאלתי את בן ה- 9, מה הוא חושב על כל הסיפורים האלה בתוכניות. הוא ענה שהוא בעיקר לא מבין למה הם מספרים את זה. למה זה צריך לעניין שהיא שקלה בכיתה יב’  120 ק”ג, ובעיקר הטריד אותו איך זה קרה לה – ממש עניינו אותו הפרטים הטכניים, של איך אדם מגיע למשקל כזה – “ואת יודעת מה הכי מדהים”, הוא שואל ועונה – שאפילו שהיא הורידה היא עדין נראית שהיא לא הורידה כלום וסתם היא עשתה כל כך הרבה ניתוחים. גם פה בעיניים”

“איפה בעיניים?”

“הנה כאן”, הוא מצביע על העפעפיים ומראה לי במדויק.

פה נגמרו לי המילים.

תמונה דאלאס, מקור | תמונה דה ווייס, מקור. צילום: מרתה פניסי

אתם במקרה ליד ירח? צאו והציצו, יפה וזורח באדום, כמו אבטיח תלוי בשמים

יום פורה היום, 2 פוסטים זה הספק יפה.

כנראה ככה נראית התאוששות, משבוע של תורנות מחלות ילדים ווירוסים, 3 מחשבים מקולקלים, וכהנה וכהנה. היום, למרות שאפור נורא בחוץ, יש סימנים של התאוששות ואנרגיה מתחדשת.

אז הכנתי מרק.

הוא יצא כל כך טעים שאני משתפת במתכון (שהמצאתי, אבל בטח הוא כתוב באיזשהו מקום)

ולא כי זה הולך להיות בלוג אוכל, הו לא, זה בגלל שהצליח לי !

תמיד אני מסתבכת עם מרקים, גם עם אלה שרק חותכים-מערבבים ומוסיפים מים,

והפעם לא. יצא מעולה ולא רק זה.

כיביתי את הגז ויצאתי מהר להביא את האיש מהרכבת. הוא חיכה לי עם ידיים מלאות בשקיות מ’לחמנינה’, עם לחמים שיכולים לשלוח את כל הסופגניות הארורות האלה ליקום מקביל.

מה אני אגיד, כנראה שמרקורי באמת עשה ‘אחורה-פנה’, וזו הדרך שלו להגיד לי שעמדתי בניסיונות בגבורה. (טפו טפו)

מרק מזין:

מצרכים: כוס עדשים כתומות + 1/2 ירוקות, בטטה גדולה, 2 גזרים, שום, כמה שרוצים (עדיף מלא), 4-5 ענפי טימין 

מה עושים: מחממים קצת שמן, מוסיפים את השום להזהבה קלה, מוסיפים את קוביות גזר והבטטה, כמה דקות עד שהצבע נעשה כתום עז ואז עדשים + מים חמים.

אז בעניין המים - אל תשימו הרבה, זה טעים סמיך.

חצי שעה ואז טוחנים קצת, מוסיפים מלח פלפל ומעט אגוז מוסקט.

אליפות. באמת.